העתיד לא יחכה.
מערכות אוטונומיות כבר אינן בדרך. הן כאן — כותבות, מתכננות, מחליטות, מתפעלות. מה שהיה כלי הופך לתשתית: שכבת בינה מתחת לאופן שבו חברות פועלות. זו אינה תחזית. זה ההווה, כפי שהוא נצפה ביושר.
מוסדות נעים לאט בכוונה; זה חלק מהיושרה שלהם. אבל במעבר הזה, לאיטיות יש מחיר. מוסד שמאמץ בינה בלי תוכנית — יעוצב על ידיה. אימוץ מאולתר פירושו תלות ללא הבנה — ושינוי שמגיע כהפתעה.
יש דרך אחרת: שילוב מתוכנן. מערכות אוטונומיות שמוטמעות בכוונה — תחת פיקוח אנושי, נמדדות בכל צעד, משרתות את ייעוד המוסד וכפופות לסמכותו. לא להיסחף אחרי העתיד — אלא ללכת לפניו.
ואם תחום אחד יכריע את מהלך המאה הזו — הוא החינוך. בשום מקום הבינה אינה מכפילה את הפוטנציאל האנושי יותר — ובשום מקום מחיר האלתור אינו גבוה יותר. רקיע מתחילה במערכות שתומכות בלמידה: מערכות בינה מלאכותית שמחזקות את הליבה המנהלית של ארגוני חינוך וממשל — מוסד אחד בכל פעם, בהרחבה מבוססת ראיות.
אבל השילוב הוא רק מחצית מן המשימה. אומה שתלויה לחלוטין במודלים מתקדמים שפותחו במקום אחר מותירה יכולת אסטרטגית בידי אחרים. המחויבות השנייה של רקיע היא לסייע להציב את ישראל בחזית פיתוח הבינה המלאכותית — החל בניוראל, מודל שפה שמעמיד את העברית במרכז, נבנה על יסודות מוכחים ומתקדם בידי רקיע עבור חינוך ותפעול מוסדי. תוכנית עקבית, שלב מכוון אחד בכל פעם.
וכשאני לעצמי, מה אני?